top of page
  • ofirpenso4

ראשי חץ סקיתיים: היסטוריה וארכאולוגיה

עודכן: 18 בינו׳



אוסף חצים סקיתיים
חצים סקיתיים

ניתן למצוא עדויות לשימוש בחץ וקשת בשלל תרבויות כבר בתקופות מוקדמות מאוד בהיסטוריה האנושית. לדוגמה, נמצאו ראשי חיצים מאבן שהם, ככל נראה, בני 50 אלף שנה ומשתייכים לתקופה הפלאוליתית. מאז ועד להמצאת אבק השריפה במאה ה-13 שימשו החץ והקשת ככלי נשק ראשון במעלה בכל ארסנל צבאי. אגב, בסין אבק השריפה היה בשימוש כבר 300 שנה קודם לכן.


הקשת הייתה עשויה על פי רוב מעץ מכופף או מחומר אלסטי אחר (לדוגמא, גידים של בעלי חיים), ונשארה מתוחה על ידי מיתר. החץ היה מוט עץ דק אשר בקצהו האחורי שקע המתאים למיתר של הקשת - כך שמתיחת המיתר תשחרר את החץ. ראש החץ היה עשוי בדרך כלל מצור, עצם, מתכות קשות או אבנים שונות.


באזורנו, על פי המחקר הארכיאולוגי, נמצאו עדויות לשימוש בקשת וחץ עוד מהתקופה הנטופית (12 אלף -15 אלף לפנה"ס) ובאירופה ב-9,000 לפנה"ס. האדם השתמש בקשת ובחץ הן לציד והן למלחמות כנשק מדויק לפגיעה מרחוק. הלוחם המצויד בחץ וקשת יכל לנוע ברגל, או להילחם בעודו רכוב.


חץ וקשת מוזכרים במקורות היסטוריים רבים, במיתולוגיות, בספרות, בשירה ובאמנות ויזואלית מתקופות מוקדמות. קשת וחץ מופיעים על תבליטים מצריים-בבליים-אשוריים מוקדמים המתארים התרחשויות צבאיות. במקומות אחרים ניתן לראות אלים המצוידים בקשתות (לדוגמה, קופידון).



ראשי חץ סקיתים


הסקיתים היו שבטים נוודים שהתיישבו מדרום לקווקז בסוף המאה השמינית ותחילת המאה השביעית לפנה"ס. השם "סקיתים" ("קשתים" בשפות הודו-אירופאיות) מופיע בכתביהם של היסטוריונים ומשוררים-מחזאים יוונים, הלניסטיים ורומיים במהלך הדורות, ומתייחס לשבטים של פרשים-נוודים בעלי תרבות חומרית דומה אשר אכלסו את ערבות אירו-אסיה במהלך האלף הראשון לפני הספירה.


לא נמצא חומר כתוב שהסקיתים השאירו אחריהם, והמידע עליהם נשען, כאמור, על מקורות רומיים ויוונים, כמו גם מקורות בכתב יתדות אשורים, בבלים ומדים. המקור הנרחב והמפורט ביותר אודות הסקיתים נכתב בידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, ממנו אנו לומדים על מראם, לבושם וכלי הנשק שלהם.


למרות השפה המזלזלת ומלאת הבוז בה בחר הרודוטוס לתאר אותם, הסקיתים מילאו תפקיד מכריע בעיצוב דרכי מסחר עתיקות ובהפצה תרבותית. עד המאה השלישית לפנה"ס, הערבה האירו-אסיאתית נשלטה באופן מוחלט על ידי שתי קבוצות ענק דוברות איראנית: הסקיתים והסאמארטנים (הסקיתים אף הגיעו למזרח אירופה, אסיה, ובלבנט עד מצרים).


הודות למנהגי הקבורה של הסקיתים, ובמיוחד אלו של האליטות, התגלתה כמות ממצאים ארכאולוגיים גדולה במיוחד. אחד הממצאים הנפוצים ביותר בקברי לוחמים סקיתים (המכונים "קורגאנים") הוא ראש חץ העשוי מסגסוגת נחושת ובו שקעים. מסוף המאה ה-19 החלו החוקרים להשתמש במונח "סקיתי" לתיאור ראש חץ זה.



הקשת והחץ


הקשת הסקיתית הייתה יחסית קטנה, עשויה מליבת עץ המחוזקת בעצם ובדבק והסקיתים נהגו לתלות אותה על חגורתם. המיתר היה עשוי, על פי רוב, משיער סוס.


הם נודעו כקשתים מוכשרים (רובם היו מיומנים בשתי ידיהם). היוונים קראו להם "צלפי על" ובמקרים רבים נמצאו קורבנותיהם עם פגיעת חץ בין עיניהם. הסקיתים נהגו לטבול את ראשי החץ בתערובת של ארס אפעה ודם מרקיב להחמרת הפגיעה.

 

ראשי החץ


לראשי החץ הסקיתיים ישנם מאפיינים מובהקים, בעיקר בשקעים שבעזרתם ניתן להצמיד את ראש החץ לפיר החץ (השקע). ראשי החץ קיימים בכמה סגנונות:  בעלי שני להבים, שלושה להבים או צורת פירמידה.

גם בדרום הלבנט נמצאו ראשי חץ סקיתים, עובדה המרמזת על רשת מורכבת של מסחר וחילופי תרבות.


סוגים של חצים סקיתיים
חצים סקיתיים

ראשי החץ שנמצאו באזור הינם ברובם מטיפוס בעל שלושה להבים ומבנה הפירמידה, והם משויכים לתקופה האשורית, הבבלית והפרסית-הלנסיטית. ממצאים אלה מצביעים על  אפשרות כי פרשים סקיתים הועסקו כשכירי חרב. אפשרות נוספת היא כי הטכנולוגיה של הלוחמים הסקיתים אומצה בידי צבאות נוספים.


מכתביו של הרודוטוס ניתן ללמוד כי הסקיתים שהו באזורנו במשך 28 שנים, עד שנשלחו חזרה על ידי פרעה נכו. שכירי החרב הסקיתים שולבו בצבאות ההלניסטיים והמילה "סקיתים" הפכה שם נרדף לקשתים. המלך הסלאוקי פילדלפוס השני קרא לבית שאן "סקיתופוליס" כאות הוקרה לפלוגת הקשתים הסקיתים בצבאו.

 

 

 

 

19 צפיות0 תגובות

Comentarios


bottom of page